חדש

Circles – שרית חביב, שיחה עם אדריכלים

לכתבה המלאה

Circles – שרית חביב, שיחה עם אדריכלים

שיחה עם האדריכלים דורית סלע ואורן וייץ
על עיגולים –
השבירה הראשונה כמעט מעודם של קוויהם הישרים –
בבית במשמר דוד, בו הלקוח הוא הסיפור,
ועל שינויים וזמן ויחסים שאינם מצריכים דיבור

מאת: שרית חביב, מעצבת ואדריכלית פנים
זו לי הפעם השנייה לראיין אותם יחד. שנתיים עברו מאז הראיון ההוא, פרק זמן משמעותי דיו לעורר סקרנות, רצון לעמוד על ההבדלים בין אז להיום. אני תוהה על הצורך הזה שלי להתייחס לעבר, לא לחזור עליו, לנוע, להמציא את עצמי כל פעם מחדש. הוא מגדיר אותי, ואני אותו, וחלילה. מרגש ומעייף, גוזר עליי חיפוש ויצירה. כבר לא זכורים לי הזמנים בהם חשבתי שכולם כמותי, בטרם התוודעתי לעולם מלא אחר, שמוצא עצמו בוחר דרך וקו, צורה וחומר, ומעמיק אל תוכם פנימה, נאמן לאמת פנימית חד משמעית וברורה לו. עם הזמן למדתי לזהות את אלה הנעים לעומק, את השקט המלווה את תנועתם, לכבד אותו. עם הזמן הזיהוי נעשה מהיר.
כך כאן. דורית סלע ואורן וייץ קורצו מזה החומר, ובכל הנוגע לאדריכלות, מאותו החומר – אבן בזלת שחורה, עץ אגוז, בטון חשוף, לבן ומעט שחור; מאותו הקו – ישר, נקי, מלבני, אופקי ואנכי, ניצב וחודר; ומאותו האיפוק, ולצידו גושי החומר בחללים הכפולים בעלי העוצמה.
ובכל זאת, עיגולים. עיגולי אור יפהפיים פזורים בנדיבות בתקרת הבטון החשוף של הבית, מטיילים בו בשובבות במהלך שעות היום. אני לא מתאפקת, וזו השאלה הראשונה שאני שואלת.
שרית: “עיגולים?”
דורית: “רצינו לשבור את המרובעות של הבית, את הקווים הישרים. לתת נקודת חן, להעניק רוך ומשחקי אור, אשר נובע מלמעלה, מתחיל בפרגולה מחוץ לבית וחודר את הבית כמו סכין, בקורה עטורת סקיילייטים, גם באזורים המעט חשוכים כמו מסדרון המגורים”.
אורן: “זה התחיל בבית אחר עליו עבדנו, שם היו רק שני עיגולים, ורק בחוץ”.
שרית: “איך החלטתם על הפיזור שלהם? רנדומאלית, בסקיצה ידנית?”
“לא”, צוחק אורן, “גם זה, כמו כל התכנון, נעשה באוטוקאד. החלטנו על שלושה גדלים שיהיו נוחים לביצוע מבחינת השבלונות, בקטרים בני 60, 90 ו-120 ס”מ. איתם שיחקנו”.
דורית: “גם המנורות של פינת האוכל נבחרו על בסיס אותו רעיון, בזוויות מכוונות – אלומות אור, כמו בתיאטרון. הסקיילייטים ישרים. הזוויות הן אשליה שיוצר האור”.
שרית: “מלבד אלה, כל הקווים ישרים”.
אורן: “כן, הבית בנוי בשני גושים לבנים. הנמוך יותר, של האירוח, כולו חלל כפול. הגבוה יותר, של המגורים, מחולק לשני מפלסים. מעל המטבח יש גלריה, שצופה על החלל הכפול ומשמשת כפינת עבודה ומשפחה, הדלת תופסת את החלל הכפול לכל גובהו, וכדי לא לקטוע אותה יצרנו גשר שמחבר בין פינת הגלריה למגורים”.
דורית: “והבריכה מצויה בין שני הגושים, בקווי הרוחב של הדלת. כשנכנסים לבית, חווים את הנוף הפתוח ואת ההמשכיות. בתוך הבריכה, בסופה, שמנו מראה, בשביל לגרום לתחושה שהבריכה גדולה מכפי שהיא באמת”.
שרית: “והלקוחות?”
דורית: “זה הסיפור. הלקוח הוא קבלן שאנחנו עובדים איתו הרבה שנים, יחיאל בן חמו. הוא הגיע אלינו במקרה דרך לקוחות, והתאהבנו בו”.
אורן: “את הבית הקודם שלו הוא תכנן לבד, יש לו ראייה טובה וטעם. הוא הגיע אלינו וחשב שהוא יתקן וישנה את האופציה שנתכנן עבורו, אבל הבית לא השתנה מהסקיצה הראשונה”.
דורית: “אשתו לא הייתה באף פגישה, לא השתתפה בתהליך, לא באה לשטח בזמן הבנייה. היא ראתה בית שלנו ברמת השרון, סמכה עלינו וסמכה עליו. והוא הלך איתנו עד הסוף. התהליך מולו היה מאוד פשוט וקל”.
אורן: “במעט דברים היינו צריכים לשכנע אותו. את קורת הפלדה האפורה של הגשר הוא צבע בלבן, התווכח והתווכח. בסוף, כמו שאת רואה, היא אפורה”.
שרית: “זה יתרון של קבלן על לקוח רגיל – אין מניעה מלנסות”.
דורית: “ואין דבר שהוא אינו יכול לעשות. לגבי העיגולים, הוא לא ביקש פרטים. מצא פתרונות איטום נכונים, סגר בזכוכית מלבנית קבוצות של עיגולים, עם שיפועים לניקוז ולמעבר טוב של אור”.
אורן: “הוא הקפיד על הפרטים, על הקווים ההמשכיים של הגשר שחוצה את הפתח, על המדרגות הזיזיות”.
דורית: “ואפילו שהוא גבר, הוא הקפיד על הווילונות, בחר את הציורים. יש לו טעם טוב, הוא אוהב את הסגנון של המשרד, את הקו, את הפרטים. לא היינו צריכים לעבוד קשה בלהסביר”.
אורן: “הוא הבין את החשיבות של דברים, את היופי בדלת שתגיע עד התקרה. הוא בנה אותה תחילה מעץ, ובגלל בעיות בגלים ובציפוי – פירק ועשה זאת מאלומיניום דמוי עץ”.
דורית: “והוא בחור צעיר, בן 35, מלא מוטיבציה. כיף לעבוד איתו, תמיד אופטימי, הכול אפשרי ויהיה בסדר”.
בכניסה למשרד מונח המודל של הבית. אי אפשר לטעות בו. יש בו חן ויופי ופשטות, בשונה מההדמיות המושלמות, שלא מפספסות אף פרט ודומות דמיון מתעתע לצילומים, ה”מהודקים” אף הם. אני זוכרת שאורן סיפר לי שהוא בונה טיסנים. מהמרת עליו, וצודקת.
דורית: “זה המודל היחיד שאי פעם בנינו, חד פעמי. אורן אלוף במודלים”.
אורן: “בניתי את המודל, ויחיאל צבע אותו עם גלגלת קטנה של ילדים מטמבור. הוא קנה במשתלה דקורציה ירוקה מפלסטיק. בזמן הבנייה זה ישב אצלו בבית, בפינת האוכל, וגם עכשיו היה לו קשה להחזיר”.
דורית: “עכשיו יש את האמיתי. פתאום נראה לי יפה להניח אותו בבית, למעלה בפינת המשפחה. בית קטן בתוך בית גדול”.
אורן: “יחיאל ביצע גם את הבית מהראיון הקודם”
שרית: “מה השתנה מאז, מצאתם בית משלכם?”
דורית:” אני עדיין גרה בשכירות, אבל אורן קנה דירה מדהימה ברמת גן ושיפץ אותה בקיר בטון חשוף, פרקט, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים”.
שרית:”נראה שהזמן עשה טוב גם לקשר ביניכם. כמה זמן אתם עובדים ביחד?”
אורן:” 5 שנים בדיוק אתמול – 1.10 “.
דורית:”מרגיש לי המון. אנחנו כבר לא צריכים לדבר, כמו זוג נשוי, יודעים לבד את הנכון לנו. אורן יכול להכין אופציות ללקוחות חדשים , ואני יכולה לראות אותן בפעם הראשונה בפגישה ולהסביר אותן כאילו עשיתי אותן. יש ביננו כימיה מאוד טובה, אנחנו משלימים, אני פטפטנית יותר”.
אורן:” כרזמטית”.
דורית:”ואורן הגאון, המוכשר, הפרפקציוניסט, מה עוד?”
אורן:” מספיק”
שרית:”ובתחום האישי – עוד ילדה?”
דורית:” עדיין שלוש בנות. הקטנה בת 3, עצמאית, עקשנית, פטפטנית, קובעת לאחיות שלה… בקיצור, די דומה לי”
שרית:”חלומות?
אורן:” לבית הזה חיכינו הרבה מאוד זמן, מסוף 2009″.
דורית:”להמשיך כך, זה טוב לנו”.

מה אפשר עוד לבקש. אני סוגרת את המחברת. הם שואלים אם תופיע התמונה המשותפת. התמונה נעימה, משקפת רגע מיוחד, של שמחה להיות במקום בו הדמיות מחשב ומודלים הופכים לבית, שאפשר להתהלך בין חדריו, לראות ולהרגיש את חלומותיך. והרי כל עוד לא חיים בתוכו אנשים , מהלכים, יושבים, מתרגשים, הוא לא משלים את הפיכתו לכזה ונותר רק החומר שהוא.
אני יוצאת לדרכי, לוקחת נשימה עמוקה של אוויר מלא בחלומות שמחכים שאגשים, ראש מלא ולב גדוש, שמתרגש מהקיים, כמותם.

לכתבה המלאה