מאת: שרית חביב, מעצבת ואדריכלית פנים
אדריכלות: דורית סלע – אדריכלות ועיצוב פנים
קבלן: יחיאל בן חמו – “בר ביצוע”
שיחה עם האדריכלים דורית סלע ואורן וייץ על אדריכלות לבנה, ישרה, פתוחה ומוארת, על מיקוד וניקיון צורני, ועל הבית המאתגר שאפשר את כל אלה”
פנים צחורות מעוטרות בעיניים בהירות, טי שירט לבנה במכנסיים מחויטות, לחיצת יד עדינה, שקט. שקט בהיר מלווה גם את התחושה במשרד השקוף שלה – קופסת זכוכית בתוך חלל מבהיק ומלובן. דורית סלע.
דורית:”לבן הוא צבע ראשוני, נקי, טהור. אפשר לחיות איתו לאורך שנים, הוא לא מעיק. אני אוהבת אותו, אני אוהבת לצבוע איתו את הקירות והתקרה עד שיסנוור”. לצידה, האדריכל הצמוד אליה, זה שלדבריה הוא “הנפש הפועלת על תכנון הבית” והיא “רק באה לשם מדי פעם”. זהו אורן וייץ. בחולצה אפורה עם פסים שחורים, או להיפך. משלים את מילותיה, בשקט משלו. משלים את הצבעים שלה בעשייה שלו.
דורית:” בכל הפרויקטים שלנו אנחנו משתמשים בחומרים ראשוניים, לא מתקשטים: עץ, בטון, אבן וזכוכית. גם כאן, הבית הוא שילוב של קיר בטון חשוף, רצפת בזלת שחורה, עץ אגוז במדרגות ובפינת האוכל”.
הבית שבחרו להציג, גם בו הכל לבן ומואר, למעט פינה אחת שהותירו שחורה: שירותי האורחים. הטפט השחור והוילונות השחורים מהווים קונטרסט חריף לכלים הסניטריים הלבנים. דורית: “כמו בפאב חשוך, אינטימי. ניצלנו את המיקום הנמוך של הכניסה המקורית לבית לשירותי אורחים מפתיעים”.
הבית ברמת השרון הוא חציו של דו משפחתי. עבר שינוי מהמסד עד הטפחות, שאין להכיר: דורית: “הפכנו הכל. יישרנו את הקווים העגולים של הבית במרפסות, והפכנו אותם לישרים. ביטלנו כמעט את כל העמודים בבית ומחוצה לו – ביטלנו את הארקדה הנמוכה שהובילה לבית, שינינו את מיקום הכניסה, הרחבנו אותה, שינינו את מיקום המדרגות לקיר הגובל בשכן. יישרנו את כל המפלסים, פתחנו את הקירות, שינינו את החזיתות והוספנו סקיילייט, כדי להכניס אור לחושך ששרר שם”. אורן: “לבית היה פוטנציאל. כניסה גבוהה, אגף ילדים מוגבה מימין, אגף הורים משמאל. מה שהפריע לנצל את הפוטנציאל ולראות את היופי היו המדרגות שעמדו מול הכניסה, מדרגות כבדות מבטון, שיצרו חסימה. בשלב הראשון, בהריסה, כשהורידו את המדרגות, יכולנו להכנס לבית ולחייך, ידענו שהתוצאה תהיה מצוינת”.
דורית: “בפעמים הראשונות שראינו את הבית, הייתה בו תחושה של עומס וחנק. רצינו לפתוח אותו, לתת בו תחושה של אור, מרחב, גודל, חללים פתוחים, גיאומטריה ישרה. הורדנו את כל העמודים בבית, למעט אחד”.
במכוון או מחוסר ברירה?
“מחוסר ברירה. הוא היחיד שנשאר להחזיק את הקומה השנייה. ללקוחות לא קשה איתו, לנו קשה, היינו מעדיפים שלא יהיה, שנינו פרפקציוניסטים”.
עוד אתגרים שהציב לכם הבית ?
“האתגר הכי גדול בבית הוא קיר הבטון. קיר באורך של כעשרה מטרים, שמלווה את כל הבית ורואים אותו מכל מקום. בגלל שמדובר בשיפוץ ולא בבנייה חדשה, היינו צריכים לקשור את לוחות הבטון המרכיבים את הקיר לבית של השכנה, שהיתה חולה במחלה ממארת ולצערנו נפטרה במהלך השיפוץ. יצרנו קשר יפה איתה והיה לנו קשה מאוד. היא שיתפה פעולה, למרות כל הרעש ואי הנעימות של השיפוץ וחירור הקירות הגובלים שלה לצורך התקנת הקיר וגרם המדרגות, מדרגות בטון בעובי שבעה סנטימטרים אשר קונסטרוקטורים חושבים שבלתי אפשרי לעשות. עבדנו עם קונסטרוקטור מיוחד במינו, צביקה אייכבאום, שאפשר לנו לממש את לב הפרויקט”.
ספרו לי על תהליך העבודה בבית, על דייריו.
“זוג צעיר עם ילד קטן. הם נשארו חברים והפכו חברים של בעלי המקצוע האחרים, בעיקר של הקבלן, יחיאל בן חמו, קבלן מיוחד במינו, משכמו ומעלה. הם נהנו מהתהליך וגם אנחנו. חצי שנה ארכו התכנון וקבלת ההיתרים ועוד חצי שנה השיפוץ. הכל עבד מהר, זרם, הם קיבלו כל מה שהצענו”.
הסקיצה הראשונה שהצגתם להם הייתה גם התוכנית הסופית?
אורן: ” ראשונה או שנייה. הצענו עוד אופציות למדרגות, אך האופציה הסופית היא זו שנתקבלה מייד”.
דורית: “תהליך העבודה על הבית מלווה בהדמיות. כבר בשלב הסקיצות הראשוניות, הלקוח רואה את הבית בתלת מימד, את החלל, הגודל, התכנון, החוץ. זה מזרז את התהליך. הם יודעים מה הם יקבלו בסופו. ההדמיה יורדת לפרטים של בדים, שטיחים, תאורה. לפעמים לקוחות נתפסים על מה שראו בהדמיה ורוצים כזה בדיוק, ואז כשהם נכנסים לדוגמה לחנות תאורה, הם ניגשים באופן בלתי מודע לגוף התאורה שראו בהדמיה. הם מספיקים לדמיין את הבית, להתרגל אליו, לאהוב אותו”.
ספרו לי על המשרד.
“הקמתי את המשרד בשנת 2000. במתכונת הנוכחית, של שלושה אדריכלים ואמן הדמיות, הוא משנת 2008. מלבדי, לכל פרויקט יש אדריכל אחראי”.
איך מצוותים האדריכלים לפרויקטים, לפי אופי הפרויקט?
“גם, אבל לא רק. לפי הלקוח, לפי האיזור, לפי סוג הפרויקט – אם יותר אדריכלות או יותר עיצוב פנים. לפעמים שניים עובדים על אותו פרויקט, אם הפרויקט מורכב אז לפעמים מעבירים. כולם מכירים את כל הפרויקטים ואת כל הלקוחות”.
באילו פרויקטים המשרד עוסק?
“בבתים פרטיים, דירות ושיפוצים בלבד. אנחנו מתכננים רק בתים מודרניים. מסרבים ללקוחות שרוצים בתים טוסקניים או בתים שאינם בסגנון מודרני מינימליסטי”.
מה אופי הקשר עם הלקוח? מה אתם אוהבים בקשר?
“אנחנו מלווים את הלקוח משלב הסקיצות עד לכד עם הפרחים וכל דבר שייתן טאצ’ סופי לבית – טקסטיל, וילונות, שטיחים. אדריכלות ועיצוב פנים”.
אורן: “הקשר עם הלקוח הוא יומיומי, מעדכנים אותו על התקדמות בעירייה, התקדמות בבנייה, פוגשים אותו בבית”.
דורית: “הקשר הוא אישי, רגשי. אנחנו מתרגשים איתם, מאושרים כשבוחרים את האופציה שאנחנו רוצים. אני אוהבת את השלב הראשוני של כל פרויקט, שלב הקונספט, התכניות והרעיונות, ואת הסוף”.
אורן: “אני נהנה מהתהליך. לבוא לאתר, לראות איך הוא התקדם מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותו. איך מה שדמיינתי מתגשם”.
קצת על עצמכם, איך הגעתם לכאן?
דורית: “אבא שלי קבלן. מגיל קטן אהבתי בתים פרטיים, בחופש הגדול הייתי מסתובבת לו בין הרגליים. אהבתי לראות איך דברים נעשים, איך מרכיבים חרסינות, קרמיקות, שוברים קירות. פעם כשהיה לי זמן גם אהבתי לצייר ולפסל, היום יש לי שלוש בנות קטנות- רומי, מיקה וגלי, בנות שלוש, שנתיים וארבעה חודשים, ויש לי את המשרד. זמן ? אין”.
אורן: “כילד אהבתי להרכיב מודלים של טיסנים מנייר קרטון. כמבוגר, אני מתכנן את המודלים. זה מה שמעניין אותי – האדריכלות”.
איפה הבית שלכם?
הם צוחקים. דורית: “שנינו גרים בדירות שכורות. אני בתל אביב ואורן ברמת גן. סנדלרים שהולכים יחפים”.
ואיפה הייתם רוצים לגור?
“לי אין שאיפות. לא הייתי רוצה לגור בבית פרטי. מחפשת דירה בעיר ולא מוצאת”.
אורן: “אני מתכנן בראש מדי פעם את בית החלומות שלי. הוא משתנה כל הזמן. יש לי עוד זמן”.
דורית: “הוא מתכנן לעצמו בית, מוותר עליו לטובת הלקוח ואז מתכנן את הבית הבא”.
משפט שמייצג אתכם, את התפיסה האדריכלית שלכם ?
“לתכנן תמיד כמו בפעם הראשונה. העבודה אצלי היא המהות. תמיד הייתי ממוקדת בה ולא חשבתי על החיים הפרטיים שלי. אני לא מצטערת. אני מאושרת בנקודה שבה אני נמצאת. הבאתי את הילדות לעולם בגיל נכון. מוקדם יותר הן היו אומללות, כי הייתי מרגישה רק תסכול והחמצה. אני לא נמצאת הרבה בבית ואין לי רגשי אשמה”.
זה נדיר.
“סתם”, היא צוחקת, “יש לי. הגנן לקח אותי לשיחה, להגיד לי שרומי צריכה יותר תשומת לב”.
התזכורת בטלפון שלי מצלצלת. זמן לקחת את הילדים מהגן. אני יוצאת מהבועה הלבנה אל הרחוב המעושן, גבול רמת גן, שמה לב לפרטים שנעלמו מעיניי קודם לכן. בראש גרם המדרגות, פסל בודהה מוזהב של אישה. עיניה עצומות, ראשה מונח על ידיה ואלה על ברכה. יום העבודה במשרד בעיצומו והיא היחידה שמעזה לנוח.
פורסם ב- hDL – בתים והחיים היפים גליון 22
צילומים: אורי אקרמן
